אז איך התחלתי לדבר מול קהל

סיפור מתוך סדנת מספרי סיפורים - לתמונות וחוויות בקרו בעמוד הפייסבוק שלנו. או הירשמו לסדנה הקרובה


דרשת בר מצווההחוויה הראשונה שלי בעמידה מול קהל גדול היתה ב-1987, כשהייתי צריך לשאת את הדרשה שלי בבר-מצווה. מכיוון שהייתי גם הבן הבכור, וגם הנכד הבכור, עשו סיפור גדול מהבר-מצווה, ובראיה לאחור אני מופתע עד כמה זה לא הפחיד אותי. כלומר, מכיוון שלא היה אז מישהו שילמד אותי איך לעשות את זה, הייתי צריך להמציא לבד את כל העניין.  ישבתי וכתבתי נאום ארוך ומבולגן, ואז ניסיתי כמה פעמים להקריא אותו ולשפץ אותו, וככל שהוא עבר יותר הגהות הוא רק נעשה יותר מבולבל, עד שלבסוף, יום לפני האירוע התייאשתי ממנו, וכתבתי נאום חדש שבמבט מקצועי של היום היה עשוי לפי הכללים, כולל מבנה משולש ('אני אספר לכם על הילדות שלי בקיבוץ, על חוויית הלימודים שלי השנה, ועל הנסיעה הקרובה שלנו לשליחות באמריקה').
למעשה הנאום היה כל כך מוצלח שאמא שלי במשך שנים לא האמינה שאני חיברתי אותו, והיתה בטוחה שאבא שלי הכתיב לי אותו.  רק 13 שנים אחר כך, כשקיבלתי עבודה כמרצה לרטוריקה במכללה למינהל, היא הסכימה להודות שייתכן ובאמת הנאום היה שלי.

החוויה השניה שלי היתה במועדון המשפט המבוים של בית הספר התיכון שלי בארצות הברית.  בתי ספר אמריקאים כוללים דיבור מול קהל כחלק אינטגרלי מהמטלות בכל המקצועות ההומניים, אבל מכיוון שבתי הספר מציעים שם גם מגוון עצום של פעילויות אחרי הצהריים, הלכתי לזו שבה התיכוניסטים היו צריכים למלא תפקידים של עורכי דין ועדים, ולחקור זה את זה מול שופט.  אני לא יכול לומר שבלטתי שם.  האנגלית שלי היתה חלשה יחסית ומאד קשה להעביר מסר משכנע כשאתה עם מילון ביד, בנוסף היה לי ניסיון מאד מוגבל בדיבור מול קהל בהשוואה לאמריקאים.  למזלי שאר חברי הקבוצה היו הרבה יותר מוצלחים ממני, וכך התקדמנו בתחרויות שלב אחרי שלב מהאליפות העירונית למחוזית, ומהמחוזית לאזורית, ועם כל שלב עשיתי פחות טעויות. כשהודחנו, בשלב האחרון לפני אליפות המדינה, כבר הצלחתי מדי פעם לסגור טיעון עד הסוף.  למדתי הרבה מההתנסות הזו על הקושי להתבטא בשפה זרה, ועד היום כל פעם שאני מלמד עולה חדש, או ערבי-ישראלי, או לחילופין כשאני צריך ללמד ישראלים לנאום באנגלית אני נזכר איך עמדתי שלושים דקות כמו אהבל וניסיתי להיזכר איך אומרים 'תצהיר'  (אמרו לי שזה היה רק 10 שניות, אבל לי זה הרגיש כמו חצי שעה).

החוויה השלישית שלי היתה כמדריך מכירות אחרי הצבא.  עבדתי בחברה שמנהליה היו אנגלים, שהיו חייבים לגייס רק  עובדים דוברי אנגלית מצויינת כי הם לא יכלו להדריך ולנהל אותם.  באיזה שהוא שלב הם חשבו שכדאי לנסות להכשיר גם ישראלים שלא גרו בחו"ל, ובחנו כמה מאיתנו כמדריכים שיכשירו את המחזור הבא של אנשי מכירות.  אני הייתי ללא ספק הכי פחות גרוע – למשל לא צעקתי על מועמדים, וגם היתה לי את הסבלנות לוודא שכל משתתף מסיים סדנה רק אחרי שהבין הכל. אפילו אם אב-הבית דופק בזעם על הדלת ודורש שנצא כבר כדי שיוכל ללכת הביתה.  
הדבר המעניין בעבודה כמדריך אנשי מכירות, הוא שאתה נמדד בצורה מאד מיידית ומדוייקת.  זה לא מספיק להעביר את הידע ולגרום לאנשים להבין מה שאמרת.  אתה צריך לגרום להם גם להאמין בטכניקות שלך ולהשתמש בהן.  גיליתי שזה קשה במיוחד עם אנשים שכבר היה להם ניסיון קודם במכירות והם היו בטוחים שהם מבינים יותר טוב ממני.  העובדה שהייתי רק בן 22 ונראיתי אפילו פחות רק עשתה את החיים שלי קשים עוד יותר.  זה היה השלב שבו למדתי את החשיבות של יצירת רושם ראשוני, ושל היכולת 'לשתול' אנשים במקום בעזרת מבט בוחן ונאום קצר ומהיר שמסתיים בשאלה מפתיעה.

ביום ראשון הבא: מחובב למקצועי – על מועדון הדיבייט, ההוראה באקדמיה, והקמת ביה"ס לדיבור מול קהל


קבצים להורדה: 

למידע נוסף והרשמה