תהליכים חשיבתיים בחרדה חברתית

תפיסת הסביבה ותפיסת העצמי אצל הסובלים מחרדה חברתית

שורש הבעיה אצל אנשים הסובלים מחרדה חברתית נעוץ בנטיה שלהם לתפוס אנשים סביבם כשיפוטיים, ביקורתיים ובעלי ציפיות גבוהות. מצד שני,ההסתכלות על העצמי היא הפווכה - אני פגום, שונה, מוזר וכד. לגבי האחר, הוא תופס אנשים סביבו כביקורתיים, שיפוטיים ובעלי רף ציפיות גבוה. לגבי העצמי, הוא תופס את עצמו כפגום, בלתי כשיר ושונה. כתוצאה מהפער הזה, מהאידאליזציה של האחר והדבלואציה של העצמי, נוצרת החרדה

עיוותי חשיבה בחרדה חברתית

  • חשיבה קטסרופאלית - קיימת נטיה לנבא שחורות במצבים חברתיים ("בטח אף אחד ירצה לדבר איתי") וגם לייחס משמעות קטסטרופאלית להתרחשויות ("לא ניגשתי להגיד שלום שמעון, הוא בטח חושב שאני סנוב").
  • פרסונליזציה - הכל קשור אלינו. נטיה להאשים את עצמנו בדברים שאיננו קשורים אלינו ("דפנה נראת משועממת מהמסיבה. למה אני לא מצליחה לבדר אותה?"). בנוסף, ישנה נטיה לערוך השוואות לאחרים ("הבדיחות של איציק תמיד יותר טובות משלי").
  • חשיבה בשחור לבן - אין אפור. או שאני מסמר הערב או שאני חסר כישורים חברתיים וכשלון. או שההרצאה שלי היתה מאלפת או שהיא היתה שעמום מוחלט
  • דיקטטורת סטנדרטים -  רף ציפיות גבוה ונוקשה, המשתלב עם חשיבה בשחור לבן. כלומר, מתחת לרף הגבוה הזה הכל שחור ושלילי. כלומר, אם לא הצלחתי לדבר עם כל הנוכחים בכנס ולעניין אותם ברעיון שלי סימן שנכשלתי והכל היה פשוט בזבוז זמן
  • קריאת מחשבות - נטיה לפרש התנהגויות של הסובבים אותנו כמעידות על מחשבות שליליות הקשורות אלינו. אם שירה הסתכלה בשעון בזמן שדיברתי סימן שהיא חושבת שאני משעממת (ולא שהיא חייבת להיות במקום אחר בעוד מספר דקות אבל היא מקשיבה לי כי חשוב לה לשמוע מה יש לי לומר). בנוסף קיימת נטיה "לצפות" בעצמו מתוך עיניו של האחר. למעשה מה שהאדם משער שהאחר רואה הוא התמונה (אימאג') של אותו דימוי שהוא כל כך חרד ממנו. למשל, אם מישהי פוחדת להתפס כמכוערת, במצב חברתי, כשמישהו יביט בה היא מיד תחשוב שהוא מסתכל על האף הארוך שלה. מישהי שפוחדת להתפס כמשעממת, כשתדבר מול הכיתה תפרש את מבטי הצופים כמשועממים. למעשה, מדובר בדימוי של אותה תפיסה שהם הכי מפחדים ממנה ולא במחשבה אמיתית של האחר. 
  • חשיבה סלקטיבית - אנחנו מעצימים את השלילי וממעיטים בערך החיובי. השלילי הוא כמו טיפת דיו המשחירה את המים. למשל, אם סיפרנו בדיחה ואדם אחד לא צחק, נחשוב עליו ולא על אילו שכן צחקו ונחוש נבוכים.
  • הנחת השקיפות - אם אני חש חרדה משמע אני נראה חרד. אנשים הסובלים מחרדה חברתית חושבים שהחרדה שכולם סביבם חשים בחרדה שלהם. אם הם חווים רעד קל הם בטוחים שכולם סביבם רואים אותם רועדים בכל הגוף בעוד שבפועל בודדים אולם שמו לב לרעד קל אם בכלל. 

אז איך מטפלים בעיוות החשיבה?

בעיקרון הדבר הקל היה להגיד לעצמנו שאלו רק עיוותים, ושאנחנו לא באמת גרועים/נכשלים/נשפטים לרעה וכד'.  בפועל אם זה היה כל כך קל החרדה לא היתה נוצרת, ולכן טיפול עצמי מהסוג הזה בדרך כלל לא עובד.

אנחנו מציעים את הקורס לטיפול בחרדה חברתית, שבו אנחנו מתרגלים את הטכניקה הזו בסיואציות מלחיצות ובוחנים את הצלחתן תחת פיקוח מקצועי.

 

 

למידע נוסף והרשמה