הפרעות קשב מול קהל - הלקח של שי פירון

ש' 06/09/2014 12:09

תחילת שנת הלימודים היא הזדמנות טובה לעסוק בשתי נקודות שמעסיקות את מערכת החינוך הישראלית ואת כל מי שעוסק בדיבור מול קהל: מצד אחד הפרעות קשב וריכוז, ומצד שני שר החינוך שי פירון.

וזה מפני שהרב פירון הוא שר החינוך הראשון שמתמודד עם הפרעת קשב ושהריכוז בורח לו לכל מיני כיוונים – למשל באמצע נאום. אבל פירון הוא גם הפוליטיקאי הראשון שמדבר בגילוי לב על הבעיה וההתמודדות שלו ומאפשר הבנה של הבעיה וההתמודדות בצורה שלא היתה אפשרית בעבר.

אז איך בעצם עושים דיבור מול קהל עם הפרעת קשב? כי לרבים מהתלמידים שלי יש הפרעת קשב, ולרבים עוד יותר אין הפרעה, אבל מול קהל הקשב שלהם נעלם. וכולם צריכים פתרון.

באופן מעניין הבעיה והפתרון כאן נוגעים אחד בשני. גיליתי שהכלים שאנשי חינוך-מיוחד מלמדים ('תחליפי ריטלין ' הם קוראים לזה כשאף אחד לא בסביבה) - כדי לדבר מול קהל תחת מגבלות קשב, תואמים להפליא לכלים שאני מלמד לשיפור ההופעה תחת לחץ. 

מה שנראה במאמר זה שלושה דברים:  

א. איך נראית לקות קשב אמיתית, למשל היפראקטיביות מול קהל, כמו שיש לשר- שהוא גם הרב – שי פירון.

ב. איך נראית לקות קשב שקורית לאנשים רגילים כאשר הם צריכים לדבר מול קהל ומגלים שכושר הריכוז הרגיל שלהם נפגע

ג. ואז נראה את הפתרונות שמסוגלים לפתור גם לאנשים רגילים את הלחץ, וגם לאנשים עם הפרעות קשב

שני סוגים של בעיות קשב

בתור התחלה ננסה לשים את האצבע על לקויות קשב 'אמיתיות' כמו היפראקטיביות ADD או ADHD, ונתחיל דווקא ביתרונות שלהן.  כאשר אנשים כאלו צריכים לדבר מול קהל, יש להם יותר אנרגיה, יותר יצירתיות, הטקסט מרגיש להם חדש ורענן גם בפעם העשרים שיציגו אותו (ולפירון, כמו לכל פוליטיקאי, זהו הכרח).  

הבעיה היא בטווח הבינוני והארוך: בטווח הבינוני הם מתקשים לשמור על קו החשיבה והנאום יסטה בקלות לכיוונים אחרים, הם קופצים מנושא לנושא, ולפעמים גם מדברים מהר מדי.  ובטווח הארוך הם יכולים להיות מתישים, כי יש להם המון אנרגיה והמון רעיונות חדשים והם לא שמים לב מתי הקהל שלהם התעייף ובשל להפסקה.

לחץ, קשב, ואינסטינקטים בסיסיים

ועכשיו בואו נעבור לאנשים רגילים שאין להם בעיות קשב, אבל מול קהל מרגישים כאילו כל מחשבה שלהם רצה לכיון אחר, עפה ובורחת לחלל.  למעשה אלו ההשלכות הרגילות של אינסטינקט "הילחם או ברח"  שהוא התגובה הנורמלית של הגוף האנושי למצבי סכנה.  במצבי 'סכנה' כאלו למוח שלנו אסור להתרכז יותר מדי בדבר אחד כי הוא חייב להיות דרוך לסכנות אחרות שאולי יגיעו.  האינסטינקט עבד מצויין כשאבותינו היו צריכים להיזהר מזאבים אבל עובד הרבה פחות טוב מול קהל.  ואז מה שקורה זה זה בלק-אאוטים, או נטיה לקצר, להיות טלגרפי או לקוני.

וככה אנשים יכולים לדעת כאשר הם מדברים או מקשיבים למישהו אחר, האם זו הפרעת קשב אמיתית או לחץ שמתבטא בחוסר ריכוז.

אז מה הפתרון?

באופן מעניין יש לחוסר קשב פתרון אחד שמגיע משני כיוונים:  מצד אחד מהתחום שלי, תחום הדיבור מול קהל תחת לחץ, ומצד שני אותו פתרון עצמו מגיע מהעולם של ההוראה הטיפולית- פתרון שמציעים הפסיכולוגים החינוכים, המורות הטיפוליות והמאבחנים הדידקטיים, ושאני אישית למדתי אותו מאבא שלי כשביקשתי ייעוץ מקצועי לתלמידים שלי שסובלים מלקות קשב.

בשפה הלא-מקצועית קוראים לזה "תחליפי ריטאלין", אבל לא סתם הזכרתי את אבא שלי,  כי פרופסור אליעזר יריב חוקר את תחום בעיות המשמעת בכיתה, שכידוע עשיר בילדים היפר-אקטיביים.  ומה שהוא והאנשים שעובדים איתו מלמדים ילדים היפראקטיביים לעשות זה לעבוד על מיומנויות סדר וארגון – Structure'  באנגלית.  המיומנויות האלו עוזרות לילדים לחלק את הקשב שלהם  ולשמור אותו ממוקד כל פעם במשהו אחר לפרק זמן קצר. ואז לפני שהם מאבדים את הריכוז לגמרי, לעבור לנושא הבא שבו יוכלו להתמקד לפרק זמן קצר, וכך הלאה.

וזה עובד כמו כפפה ליד עם טכניקות המבנה, ה-STRUCUTRE שאנחנו מלמדים בקורס לדיבור מול קהל.  אנחנו מלמדים ומתרגלים המון כלים דומים: איך לארגן את המסר שלך, ואיך לחלק אותו לחלקים כדי שהקהל יוכל להבין ושאתה תוכל לזכור. לדוגמה, אני ממליץ על טכניקה שנקראת 'אבני דרך' ושאני מלמד כבר בשיעור הראשון.  הרעיון מאד פשוט (גם אם קשה לתירגול): לחייב את משתתפי הקורס להודיע לקהל כל פעם שהם עוברים מנושא לנושא בנאום שלהם.  

זה עושה לקהל זה המון דברים נהדרים: סדר בראש, הבנה שלא הלך לאיבוד, תחושה שהדובר איכפתי, מקרין מקצועיות וכן הלאה.  אבל בשביל הדובר המפוזר –וזה לא משנה אם הוא מפוזר בגלל בעיות קשב או בגלל לחץ – זה נותן המון דברים אחרים:  זה עוזר לו להיות ממוקד כל פעם בנקודה אחת, זה עוזר לו כשסיים נושא 'לנקות את השולחן' וכך לא לחשוב על הנושא ולא לחזור ולהיות מוסח ממנו.  זה עוזר להגדיר התקדמות וכך הוא מרגיש שהוא לא עומד במקום.  כל הדברים האלו עוזרים יחד עם טכניקות אחרות – כמו 'המבנה המשולש' ו'קריאה לפעולה' - להעביר מסר מרוכז ולהחזיק את הקהל איתם.

למרבה הצער לא ראיתי את השר פירון משתמש בטכניקות האלו – אולי בגלל שהוא למד בתיכון עשרות שנים לפני שעולם המושגים של הפרעות קשב התחיל להיות מטופל במערכת החינוך.  אבל פוליטיקאים צעירים שמגיעים אלי בהחלט משתמשים בטכניקות האלו ורואים תוצאות יפות מאד. וגם אנשים שהם לא פוליטיקאים יגלו שקושי בריכוז הוא לא סיבה לפחד מקהל ולא סיבה להימנע מלדבר מול קהל.
זו רק סיבה להקפיד על הכללים המקצועיים 

 כאשר סובלים מקלות קשב כדאי להכיר בזה שיש בעיה ושצריך לפתור אותה,  והדרך לעשות את זה היא לרכוש את הכלים המקצועיים – הן בתחום הדיבור מול קהל והן בתחום הטיפול בקשב ואז להשתמש בהן – וזה לא משנה אם אתה תלמיד בבית ספר, חבר בועד הורי בית הספר מורה בבית ספר, מנהל, או שר החינוך. 

למידע נוסף והרשמה