האם קשר עין גורם לפחד קהל?

כדי להצליח בדיבור מול קהל ובשכנוע של קהל, צריך להבין עד כמה הוא שונה מאשר דו שיח, ובאיזה אופנים הוא שונה. הבסיס של ההבדל הוא החד-סיטריות של נאום ביחס לדיאלוג, הבדל שמניסיוני הוא הסיבה העיקרית לפחד קהל חוסר יכולת לשכנע אצל רבים: כאשר אנחנו מקיימים דיאלוג, אנחנו כל הזמן מקבלים משוב שעוזר לנו להבין מה בני שיחנו חושבים, ומאפשר לנו לנווט את השיחה. המשוב הזה יכול להיות מילולי - "אני מסכים" או "אני חושב אחרת" או "לא הבנתי, תוכל להסביר שוב". המשוב גם יכול להיות לא-מילולי - הנהון, פיהוק, הרמת גבה או חיוך מעריץ.

כך או כך, המשוב הזה - שקיים בדו-שיח אבל חסר בנאום מול קהל - נותן לנו אוריינטציה מדוייקת של מצב השיחה, ומאפשר לנו לנווט אותה לכיוון הנחוץ. זה תהליך כל כך טבעי ואוטומטי שאנחנו לא חושבים עליו בכלל, עד שאנחנו צריכים לנאום מול קהל.

כאשר אנחנו נעמדים מול קהל, אנחנו באופן טבעי מנסים לקבל הבנה לגבי מה הוא חושב ומרגיש, ולשם כך אנחנו יוצרים קשר עין עם אנשים שונים בקהל, וכאן נוצרת בעיה: יש הרבה מהם.
אי אפשר באמת ליצור קשר-עין אישי עם יותר מקומץ אנשים. ולכן, כאשר אנחנו מסתכלים על קהל של עשרה, מאה או אלף אנשים, מתברר שכל אחד מהם משדר משהו אחר - אחד מסתכל בחיוך, אחר בזלזול, שלישי בכלל בודק את השעה והרביעי מפטפט עם החמישי. במצב כזה הדבר הנכון לעשות הוא פשוט לבקש את תשומת ליבו של הקהל ולהתחיל, אבל אצל הרבה אנשים התוצאה עוד לפני כן היא חרדה שנובעת מחוסר שליטה שנובעת מדיס-אוריינטציה, שנובעת מעודף מסרים שרובם לא עקביים.

פתרון לטווח ארוך - לקרוא את הקהל כקבוצה ולא כאוסף יחידים

הפתרון המנצח, שבו משתמשים נואמים מנוסים הוא להחליף את המשוב המפורט מכל משתתף בנפרד ללמצב בו אנו סורקים את החדר כולו, בונים תמונה של 'מצב הרוח הכללי' ופועלים לפיה. זה דורש תירגול מול קהל וזה מאד לא פשוט לביצוע, אבל עם תרגול נכון זה הופך לטבעי.<

כאן חשוב ללמוד לזהות שפת גוף של קהל ולהבין מה זה אומר שהקהל נשען קדימה (עניין) או אחורה (עייפות וחוסר עניין), כאשר רמת ה'זמזום' של דיבורים בתוך הקהל עולה או יורדת וכדומה. לאחר מכן חשוב לדעת איך להשתמש בסגנון ובטכניקות רטוריות כדי לגרות את תשומת ליבו של הקהל וכדי לעורר או להרגיע אותו.

פתרון לטווח בינוני - להימנע מתלות רגשית בקהל

בטווח הבינוני הדרך הכי טובה להימנע מחרדת קהל שנובעת מחוסר-משוב היא לא להימנע מצורך רגשי במשוב. במילים אחרות, לא להרגיש צורך לקבל אישור מהקהל שהוא הבין ומסכים, אלא לבנות בטחון עצמי בהכנה שלנו וביכולת שלנו בצירוף הבנה שאין טעם לקוות לאישור מכל משתתף בנפרד. הפתרון שמוצע כאן הוא בעצם להנמיך ציפיות מהקהל, ולהימנע מהסתמכות על משוב ממנו. הטכניקה הזו (כמו הטכניקה של הטווח הקצר) פוגעת מעט ביעילות ובשכנוע כלפי הקהל, אבל היא מפחיתה את החרדות ולכן ההשפעה הכוללת שלה על כושר השכנוע חיובית.

הפתרון לטווח קצר - להימנע מקשר עין ולהיצמד לראשי הפרקים

הפתרון לטווח הקצר עבור אלו שסובלים מחרדה הוא לעבוד עם ראשי פרקים ולהיצמד אליהם מבלי לשים לב לתגובת הקהל. ההמלצה הזו היא כמובן ההיפך ממה שנהוג להמליץ בספרי הרטוריקה - שם תמיד ממליצים להסתכל על הקהל "ואם אתה מפחד ממנו תדמיין את כולם בתחתונים".
במציאות שמחוץ לספרים, ישנם רבים שנכנסים לחרדה בדיוק בגלל הצורך להסתכל על כל הקהל וחוסר היכולת ליצור קשר אישי ולקבל משוב תומך מכל אחד ואחד מהקהל. עבור אלו, הפתרון לטווח הקצר הוא דווקא להיצמד לראשי-הפרקים, לצבור מיומנות ובטחון בדיבור מול קהל. ורק אז, בהדרגה, להרים מדי פעם עיניים ולקבל תמונה מכל החדר.

ולגבי השיטה של 'לדמיין אותם בתחתונים'? בעשר שנים שאני מלמד רטוריקה נתקלתי בהרבה אנשים שסיפרו לי כי המליצו להם על השיטה הזו. אפילו אחד מהם לא דיווח שהיא עזרה לו. היא רק מסיחה את דעתו של הנואם, ומבלבלת אותו. אני אישית גם לא הייתי רוצה להיות סטודנטית שיושבת בכיתה בזמן שהמרצה מתאמץ לדמיין אותה בתחתונים.

רוצה לנאום ביעילות ובבטחון? הירשם עכשיו לקורס

קבצים להורדה: 

למידע נוסף והרשמה