5 מיתוסים (שגויים) על פחד קהל

הרבה אנשים שחושבים שהם מבינים בפחד קהל (למשל כי הם סובלים ממנו) מחזיקים באמונות שגויות לגביו.   בשנים שבהן אני מלמד דיבור מול קהל וחוקר את חרדת הקהל גיליתי עד כמה רושם ראשוני והסקה ממקרה פרטי אחד עשויות להיות מטעות. לעיתים התפיסות המוטעות גורמות לניסיונות טיפול שגויים, ובמקרים אחרים הן גורמות להרמת ידיים וויתור על טיפול בכלל.

לכן אני רוצה להפריך כאן כמה אגדות אורבניות, בגלל שישנן כמה אמונות כאלו שהן לא רק שגויות אלא גם מזיקות, וחשוב לטפל בהן:

1. 'תדמיין אותם בתחתונים'

זה אחד הטיפים הכי שכיחים שנותנים אנשים שחושבים שהם מבינים בנושא (חפשו "פחד קהל ותחתונים" בגוגל - שעשוע מובטח). אבל ב-12 שנים שאני מלמד רטוריקה עדיין לא נתקלתי במישהו שהטיפ הזה עזר לו.

  • מקור האגדה: הרעיון מאחורי ההצעה זה שאנשים בתחתונים הם מגוחכים ואי אפשר לפחד ממשהו מגוחך.
  • למה זה לא עובד: יש לכך כמה סיבות: קודם כל כי זה מסיח את המחשבה, ולרבים מהסובלים מפחד קהל יש גם כך המון מחשבות מסיחות שעושות להם את החיים קשים. שנית, כי זה לא אמין. אף אחד לא באמת משתכנע שהקהל יושב מולו בתחתונים רק כי הוא רוצה להאמין בזה, ולכן הפחד בעצם נשאר.
    אבל ישנה סיבה חשובה עוד יותר לא להשתמש בטיפ הזה, במיוחד לגברים: אם אתה גבר, ובקהל יש נשים, ואתה מנסה לדמיין אותן בתחתונים, אז ההבעה שתעלה לך על הפרצוף ממש - אבל ממש - לא תמצא חן בעיניהן!

2. 'פשוט תתחיל וזה יעבור מעצמו'

זה טיפ שיכול לתת רק מישהו שבחיים לא סבל מפחד קהל, ושפחד קהל נראה לו בעיה קטנה או עניין של אופי מפונק, שפשוט מתחילים ומגלים שהשד לא כזה נורא.

  • מקור האגדה: פחד קהל הוא פוביה חברתית, ואחת ההגדרות של פוביה היא פחד לא רציונלי מדבר שלא אמור להיות מפחיד (למשל פוביה ממקומות סגורים או או מחתולים). לכן אנשים שאינם סובלים מפחד קהל חושבים שמי שייתנסה פעם אחת ייראה שזה לא כל כך נורא והפחד יעבור לו.  בנוסף, מכיוון שאחד המאפיינים של הפוביה הוא שגם הסובלים ממנה מודעים לכך שהיא לא רציונלית, הם לא מצליחים להסביר למה זה שהם יתחילו לא ייגרום לפחד לעבור מעצמו.
  • למה זה לא עובד: בגלל שפחד קהל הוא תופעה מעגלית. הלחץ הראשוני שנוצר גורם לסימפטומים רגשיים ופיזיולוגיים כמו יובש בפה וחוסר ריכוז שפוגעים בכושר הנאום, התוצאה היא נאום פחות טוב ולכן תחושת כישלון שגורמים לנאום הבא להיראות מפחיד יותר. אחרי כמה מקרים כאלו נוצרת תבנית חשיבה שנראית לא רציונלית למתבונן מבחוץ, אבל יש לה סיבות אמיתיות מאד. 

3. 'יותר אנשים מפחדים מקהל מאשר ממוות' (סיינפלד)

ג'רי סיינפלד אומר באחד הפרקים שמחקר מצא שאנשים מפחדים מקהל יותר מאשר ממוות, ולכן בהלוויה הם היו מעדיפים להיות בארון ולא לשאת את ההספד.

  • מקור האגדה: בעזרת סטטיסטיקה אפשר להוכיח הכל. במקרה הזה ישנם מחקרים שבודקים באיזו תכיפות אנשים מפחדים מבעיות שונות, והתברר שיש אנשים שמפחדים מדיבור מול קהל חלק גדול מהזמן שלהם, ולא מקדישים הרבה מחשבה למוות. השאר זה קופירייטינג טוב.
  • למה זה לא נכון: כי זה קישקוש. אצל הרוב המוחלט של האנשים, כולל אלו שסובלים מפחד קהל חריף, הסכנות הגופניות מפחידות יותר - שלא לדבר על פחד ממוות. בעשר שנים שאני מלמד נתקלתי במקרה אחד ויחיד של אדם שפחד הקהל שלו היה חריף יותר מפחד מוות (הוא זכה בצל"ש ולא היה מסוגל לספר לקהל איך...). עבור כל השאר זו בדיחה נחמדה של קומיקאי מוכשר.

4. 'לך יש פחד קהל?... לך?!! אבל יש לך כל כך הרבה בטחון עצמי'

לרבים יש סטריאוטיפ שלפיו פחד קהל הוא בעצם סוג של ביישנות, וכי רק אנשים מופנמים סובלים מפחד קהל.

  • מקור האגדה: פחד קהל דומה מאד לביישנות ולמופנמות. עד כדי כך דומה שיש היום ויכוח בקהילה האקדמית האם ביישנות היא סוג של הפרעת חרדה (בחיי שאני לא ממציא את זה). הדימיון נובע מכך שההשפעה של פחד קהל - הימנעות מלתפוס את מרכז הבמה ולהביע דעות ורגשות - דומה להתנהגות של מישהו שאינו אוהב תשומת לב.
  • למה זה לא נכון: כי פחד קהל הוא בעיה מסוג אחר לגמרי, ולכן מגיעים לקורסים שלי הרבה מאד אנשים רהוטים, חברותיים ולעיתים אף מוחצנים שסובלים מפחד קהל בכל הרמות. גם ההיפך קורה - ישנם אנשים מופנמים וביישנים בחיי היום-יום, שאין להם בכלל פחד קהל. אותם אנשים פורחים ברגע שהם עולים על הבמה למרות שבאחד-על-אחד ובקבוצות קטנות הם ממעטים להתבלט (אומרים שיהודה פוליקר וארקדי דוכין כאלה).

5.  'אתה חייב לראות פסיכולוג. אין מה לעשות'

יש בילבול בין פסיכולוגיה כתחום מחקר המזהה בעיות לבין פסיכותרפיה כשיטת טיפול.  כתוצאה מכך קיימת ההרגשה שאם קיימת בעיה פסיכולוגית אז רק פסיכולוג יכול לפתור אותה. זה קצת דומה למחשבה שאם יש לך בעיה בריאותית אז רק רופא יכול לפתור אותה, בזמן שבפועל דווקא דיאטנית, רוקח או פיזיותרפיסט יכלו לעזור הרבה יותר.

  • מקור האגדה: פחד קהל, שנחשב פעם לתכונת אופי הקשורה לביישנות, הוגדר כחרדה חברתית על ידי חוקרים מתחום הפסיכולוגיה (ולא מתחום החינוך, הניהול או הרפואה, למשל) ולכן הוא מופיע ב-DSM (התנ"ך של הפסיכיאטריה) ופסיכולוגים מטפלים בו בשלוש שיטות עיקריות. שיטת טיפול אחת היא הפסיכותרפיה הדינמית המוכרת בדימיון הציבורי כ"ספר לי על עצמך שעתיים בשבוע במשך שנתיים ובסוף נגלה שאמא שלך אשמה בזה", הגישה השניה היא הטיפול הקוגניטיבי ביהייביוריסטי שמוכר כשיטת "דמיין את עצמך מול קהל - איך אתה מרגיש? נסה לנשום עמוק ולדמיין את עצמך מסתכל לקהל בעיניים. מה אתה רואה?". הגישה השלישית היא הגישה הפרמקולוגית שמתבססת על כדורי הרגעה (כמו קלונקס, ואליום וכד') או על נוגדי חרדה כמו פרוזאק, ציפראלקס ושות'.
  • למה זה לא עובד: האמת היא שלפעמים טיפול פסיכולוגי (במיוחד הביהייביוריסטי) דווקא נותן תוצאות מסויימות. אבל באופן בסיסי, פסיכולוג הוא עדיין רק בן-אדם אחד ולכן הוא לא קהל.  לכן כל הטיפול אצלו מתקיים במנותק מהבעיה עצמה ולפיכך גם הקושי בהתמודדות וגם ההישג בהצלחה מרגישים 'לא אמיתיים'.  לכן טיפול נכון, למשל בסדנאות לפחד קהל, צריך לעשות עם קבוצה אמיתית, שמחייבת התמודדות ופותרת בעצם קיומה את בעיית ההימנעות.

אז מהו בעצם פחד קהל באמת

פחד קהל הוא הפרעת חרדה חברתית.  לא יותר, אבל גם לא פחות.  בתור כזה הוא תופעה שהמדע עדיין לא יודע כיום לנבא אצל מי היא תתפתח ולמה, אבל הוא מציע כלים לא רעים בכלל לטפל בה, שחלק מהם הוזכרו בפסקאות הקודמות.

אחד הכלים היותר אפקטיביים, שבהם אני משתמש בקורסים שלי, הוא שילוב של פסיכולוגיה התנהגותית (למשל חשיפה מדורגת לקהל, וכלים לשיפור השליטה בנאום) ביחד עם טכניקות מעולם הפסיכולוגיה של קבוצות התמיכה (למשל התגלית שלפיה אנשים עם פחד קהל הם בעלי אינטליגנציה מעל הממוצע).


 

למידע נוסף על פחד קהל הירשם או התקשר 077-8200201

למידע נוסף והרשמה